Guittine
Daf 21a
אִישׁ פְּלוֹנִי וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ. הַגַּע עַצְמָךְ דַּהֲוָה שְׁמֵיהּ רְאוּבֵן וָאַפִּיק שְׁמֵיהּ שִׁמְעוֹן. אֶלָּא אֲנִי פְלוֹנִי וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לִי. יוֹתֵר מִכֵּן אָֽמְרוּ. הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים אַחַת בִּיהוּדָה וְאַחַת בַּגָּלִיל. וְלוֹ שְׁנֵי שֵׁמוֹת אֶחָד בִּיהוּדָה וְאֶחָד בַּגָּלִיל. וְכָתַב זֶה שֶׁבִּיהוּדָה לְגָרֵשׁ זוֹ שֶׁבַּגָּלִיל וְשֶׁבַּגָּלִיל לְגָרֵשׁ זוֹ שֶׁבִּיהוּדָה. אֵינָהּ מְגוּרֶשֶׁת. מַתְנִיתָא שֶׁהָיָה מִיהוּדָה וְכָתַב לְגָרֵשׁ בַּגָּלִיל. מִגָּלִיל וְכָתַב לְגָרֵשׁ בִּיהוּדָה. אֲבָל אִם הָיָה מִיהוּדָה וְכָתַב לְגָרֵשׁ בִּיהוּדָה. מִגָּלִיל וְכָתַב לְגָרֵשׁ בַּגָּלִיל. הֲרֵי זוֹ מְגוּרֶשֶׁת. אָמַר רִבִּי אִילַי. כַּתְּחִילָּה צָרִיךְ לוֹמַר. אֲנִי פְלוֹנִי שֶׁמִּיהוּדָה עִם כָּל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לִי בַגָּלִיל. אִם הָיָה שָׁרוּי בַּמָּקוֹם אֶחָד מְגָרֵשׁ לְאֵי זֶה שֶׁיִּרְצֶה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. הָדָא דְאַתְּ אָמַר לְשֶׁעָבַר. 21a אֲבָל לְכַתְּחִילָּה צָרִיךְ לְמֵיעֲבַד כְּהָדָא דְּרִבִּי אִילַי. אָמַר רִבִּי אָבִין. אִם יָצָא לוֹ שֵׁם בְּמָקוֹם אַחֵר צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁלָשְׁתָּן.
Traduction
Il établit la règle d’inscrire le nom du mari avec tous les surnoms qu’il porte'' (dit la Mishna); or il peut arriver que le mari porte le nom Ruben (dans un endroit), tandis qu’il se fait nommer Simon dans un autre; c’est pourquoi la formule devra dire: ''moi un tel, avec tous les surnoms que j’ai''. On a ajouté de plus: si un mari a deux femmes, dont l’une réside en Judée et l’autre en Galilée (106)Cf J, (Ketubot 13, 10) commencement (t 8, pp 157-8), et qu’il porte deux noms, l’un en Judée, l’autre en Galilée, et qu’avec le nom qu’il porte en Judée il dise de répudier la femme qu’il a en Galilée, ou si avec le nom qu’il porte en Galilée il dit de répudier sa femme qui demeure en Judée, la répudiation sera nulle. Par cet enseignement, on sait seulement quelle est la règle lorsqu’en Judée le mari répudie sa femme qui réside en Galilée, ou à l’inverse lorsqu’en Galilée il répudie sa femme résidant en Judée (en raison de la différence des localités); mais lorsqu’en se trouvant dans la Judée il écrit l’acte de divorce pour répudier sa femme de la même province, ou si étant en Galilée il écrit pour répudier sa femme de Galilée, la répudiation est valable. R. Ili dit: en principe, il faut pourtant libeller dans l’acte les mots ''moi un tel, de la Judée, avec tous les surnoms que j’ai en Galilée, etc.''. Lorsque ce mari réside dans une autre province (ni en Judée, ni en Galilée), il peut répudier la femme en se servant d’un de ses noms quelconques. Toutefois, ajoute R. Yossé, cette latitude n’est admise qu’en cas de fait accompli; mais en principe on doit suivre l’avis de R. Ili (d’y joindre les mots ''avec tous mes autres surnoms''). R. Abin dit: Si dans une autre localité le mari porte un troisième nom, il devra inscrire ses trois noms dans l’acte de divorce
Pnei Moshe non traduit
הגע עצמך. טעמא דמתני' מפרש שאם אינו כותב וכל שם שיש לי הגע עצמך שהיה שמו ראובן במקום אחד ואפיק שמיה שמעון במקום אחר והיאך יכול לגרש שם לפיכך צריך לכתוב אני פלוני וכל שם שיש לי:
יותר מכאן אמרו היו לו כו'. וכתב זה השם שביהודה לגרש אשתו שבגליל אינה מגורשת אף על פי שהכתיבה היה ביהודה הואיל והנתינה בגליל וצריך להזכיר שם מקום הנתינה והיינו יותר מכאן ממתני' דלא שמענו אלא בכותב במקום שיש לו שם אחר:
מתניתא. האי תוספתא שהוזכרה דוקא שהיה מיהודה וכתב כאן לגרש אשתו שבגליל או איפכא אבל אם כתב לגרש באותו מקום שהוא שם אע''פ שיש לו שם אחר במקום אחר ה''ז מגורשת הואיל והכתיבה והנתינה במקום אחד:
ר' אילי אומר. אף על פי כן לכתחילה צריך לכתוב אני פ' שמיהודה עם כל שם שיש לי בגליל הואיל והוחזק כאן בשני שמות צריך להזכיר גם שם מקום הנתינה:
אם היה שרוי במקום אחר. שלא ביהודה ולא בגליל:
מגרש לאיזה שירצה. באיזה שם שירצה מכיון דלא הוחזק שם בשני שמות:
הדא דאת אמר. דבמקום שלא הוחזק מגרש באיזה שם שירצה:
לשעבר. בדיעבד כשר הוא אבל לכתחילה צריך למיעבד כהדא דר' אילי ולכתוב עם כל שם שיש לי ביהודה ובגליל:
אם יצא לו שם במקום אחר. שם שלישי צריך להזכיר שלשתן וקמ''ל. שאע''פ שהוא עכשיו במקום שלא הוחזק אלא באותו שם ע''מ לכתחילה צריך להזכיר כל שמות שיש לו אע''ג דלא הוחזק שם באלו:
תַּמָּן תַּנִינָן. כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. וְשׁוֹבֵר לְאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעֲלָהּ עִמָּהּ. וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּירָם. וְהַבַּעַל נוֹתֵן אֶת הַשָּׂכָר. אָמַר רִבִּי אַבָּא. צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מַכִּיר אֶת שְׁנֵיהֶן. אָמַר רִבִּי לָא. צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מַכִּיר לָאִישׁ בַּגֵּט וְלָאִשָּׁה בְּשׁוֹבְרָהּ. רִבִּי אָבוּן בַּר חִייָה בָּעֵי קוֹמֵי רִבִּי. הַגַּע עַצְמָךְ שֶׁהֵבִיא אִשָּׁה אֲחֶרֶת וְגִירֵשׁ בָּהּ. אָמַר לֵיהּ. לִכְשֶׁיָּבוֹאוּ וְיָעִידוּ הָעֵדִים. וְלֹא כֵן אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ. עָשׂוּ עֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין. תַּמָּן בְּשֶׁאָֽמְרוּ. לֹא חָתַמְנוּ כָּל עִיקָּר. בְּרַם הָכָא בְּאוֹמְרִים. בַּזֶּה חָתַמְנוּ וְלֹא חָתַמְנוּ עַל זֶה. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי אַבָּא. בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה מְשַׁנֶּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ. אִם בַּמַּכִּירָהּ בְּזֶה צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת אֶת שְׁמוֹתָם. אִית בַּר נַשׁ דְּחַכְמִין לְחַבְרֵיהוֹן בְּאַפִּין וְלָא יָֽדְעִין שִׁמְהַתְהוֹן. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי אִילַי. הִתְקִין רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל שֶׁיְּהוּ כוֹתְבִין. אִישׁ פְּלוֹנִי וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ. אִשָּׁה פְלוֹנִית וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לָהּ. מִפְּנֵי תִיקּוּן הָעוֹלָם. מַתְנִיתָא בִּמְגָרֵשׁ בְּעַל כּוֹרְחוֹ. מַה דְּאָמַר רִבִּי אִילַא בִּמְגָרֵשׁ בִּרְצוֹנוֹ. וְאִית דְּבָעֵי מֵימַר בִּמְגָרֵשׁ בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים. מַה דְּאָמַר רִבִּי אִילַי בִּמְגָרֵשׁ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם.
Traduction
. On a enseigné ailleurs (107)(Baba Batra 10, 4) ( 17c): On peut écrire un acte de divorce au nom d’un mari, même si la femme n’est pas présente, et de même on dressera pour la femme l’acte d’acquit (le reçu de son douaire) même en l’absence du mari, pourvu que les actes soient ensuite reconnus; et le mari devra payer les frais de rédaction. On entend par ''cette reconnaissance'', dit R. Aba, que chacun des intéressés (l’homme et la femme) reconnaisse chaque acte (divorce et acquit). R. Ila, au contraire, dit: Il faut seulement que le mari reconnaisse le divorce, et la femme son reçu. -Mais, lui demanda R. Aboun b. Hiya devant Rabbi, n‘y a-t-il pas à craindre alors que, le mari amenant une autre femme (non la sienne), il la répudie (laquelle pourrait se remarier indûment parc de faux acte)? Ce n’est pas à craindre, fut-il répondu, en raison de l’attestation des témoins (qui déclareront quel mari elle avait épousé). -Mais R. Simon b. Lakish n’a-t-il pas dit: l’attestation des témoins écrite sur un contrat équivaut à leur confirmation par devant le tribunal? (Comment donc seraient-ils recevables, plus tard, à déclarer que cette femme avait épousé un autre mari)? -Il y a une distinction à établir, fut-il répondu, en ce que Resh Lakish parle du cas où les témoins déclarent n’avoir rien signé du tout (alors, leur assertion contraire n’est pas admise); ici, au contraire, ils spécifient n’avoir pas attesté tel acte par leur signature, mais tel autre (ils sont en ce cas dignes de foi). Notre Mishna est opposée à l’avis de R. Aba (d’exiger la reconnaissance des deux actes, le divorce et l’acquit), puisqu’elle dit: ''En principe on modifiait, pour annuler l’acte, l’un des deux noms du mari, avec celui de la ville où il se trouve, et le nom de la femme avec celui de la ville où elle se trouve''; or, s’il faut que les deux conjoints reconnaissent chaque acte, à quoi bon imposer la précaution supplémentaire d’inscrire tous les noms, et ne pas se contenter de les modifier? C’est qu’il y a bien des hommes que l’on reconnaît d’après leur visages à la vue sans savoir leur nom (on peut donc craindre que l’on modifie leurs noms sur le contrat). D’autre part, notre Mishna paraît opposée à l’avis de R. Ila (qui dispense de cette double reconnaissance), puisqu’elle dit: ''Plus tard, R. Gamliel l‘ancien établit la règle d’inscrire le nom du mari avec tous les surnoms qu’il porte (partout), et celui de la femme avec tous ses surnoms, dans l’intérêt des bonnes règles''. -N’en résulte-t-il pas que l’on a égard aussi à la reconnaissance de l’acte par la femme? -C’est que notre Mishna suppose le cas d’un divorce imposé à la femme (comme elle y est opposée, on craint qu’elle modifie le nom, de façon que l’acte ne se réfère pas à elle), tandis que l’avis de R. Ila se rapporte à un divorce par consentement mutuel. Selon une autre opinion, on peut ainsi réfuter cette objection la Mishna parle du cas où le divorce est effectué dans d’autres localités (il faut alors que l’acte soit reconnu par les deux conjoints); tandis que R. Ila parle d’un répudiation effectuée dans le même endroit
Pnei Moshe non traduit
תמן תנינן. בפ' גט פשוט:
צריך שיהא מכיר את שניהן. כלומר דמפרש הא דקתני ובלבד שיהא מכירן לא תימא דאגט לאיש ואשובר לאשה קאי אלא אף בגט צריך שיכיר שניהן האיש והאשה וכן בשובר ושיהא מכירן אתרווייהו קאי:
ר' לא. פליג צריך שיהא מכיר כו' כלו' לא צריך שיהא מכיר אלא האיש בגט שלא יבא לרמות ולשנות שמו כדי להגבו' לשום אשה כתובתה כדתנן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה אבל האשה בגט לא צריך וכן בשוב' אינו צריך להכיר אלא האשה שלא תרמה לשנות שמה וליתן לאיש שגירש את אשתו ותפסיד כתובתה על ידה:
הגע עצמך. לר' לא פריך דאין צריך שיכיר האשה בגט וא''כ ניחוש שמא הביא אשה אחרת וגירש אותה והיא תלך ותנשא בגט זה:
א''ל. להא לא חיישינן דכשתבא האשה להנשא בגט זה שיילינן לעדים ואינה נשאת אלא לכשיבאו העדים ויעידו ששם האיש הנכתב בגט זהו בעלה שגירשה ואם העדים אומרים אין זה בעלה לא תנשא:
ולא כן אמר ר''ל עדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בב''ד. ושוב אינם נאמנים לחזור מעדותן ולמה נאמין להם כשיאמרו לא זהו בעלה:
תמן. ומשני היכא אמר ר''ל כשרוצין להכחי' עדותן ואומרים לא חתמנו כל עיקר בהא אינם נאמנים דכמי שנחקרה עדותן בב''ד דמי אבל הכא שמעידין על זה חתמנו וע''ז לא בהא ודאי נאמנין הן:
מתני' פליגא על ר' אבא. דאמר צריך שיכיר שניהן והא קתני בראשונה כו' ואם במכירה גם לאשה בזה צריך לשנות את שמותם כלומר בזה היאך יכולין לשנות שמותיהן והא מכירן ואמאי חששו לתקן שיהיו כותבין וכל שם:
אית בר נש. כלומר הא לא קשיא שיש הרבה בני אדם שמכירים אותם בפניהם כשרואין אותם ולא נודע שמותם ומשום זה עדיין יכולין לשנות שמותן:
מתני' פליגא על ר' אילי. דהוא ר' לא דאמר אין צריך שיכיר האשה בגט ואמאי קתני במתני' התקין כו' אשה פלונית וכל שם שיש לה אלמא דחששו גם לאשה:
מתני' במגרש בעל כורחו. כלומר בעל כרחה וחששו שלא תשנה שמה בשם אחרת ולא בשבילה נכתב הגט ומה דאמר ר' אילי מרצונה ואין חוששין שתשנה. א''נ בעל כורחו ממש ובהני גיטין שכופין אותו וחששו שלא ישנה הוא שמה:
ואית דבעי מימר. דהכי משנינן מתני' במגרש במקומות אחרים והילכך צריך שיכירו שניהן והא דר' אילי במגרש במקומה ואין חוששין אבל האיש צריך שיכירו כדלעיל:
כְּהָדָא דּוֹשׁוֹ אַחֲוֵי דְדוֹדוֹ הֲוָה מַשְׁבָּק אִיתְּתֵיהּ. אָתָא עוֹבְדָא קוֹמֵי רַבָּנִין אָֽמְרִין. הִיא תִתֵּן אַגְרָא. וְהָתַנִּינָן. הַבַּעַל נוֹתֵן אֶת הַשָּׂכָר. רִבִּי אִילַי בְּשֵׁם שְׁמוּאֵל. בְּמוֹחֶלֶת לוֹ כְּתוּבָּתָהּ.
Traduction
. – Quant aux frais de l’acte, il arriva à Doso, frère de Dodo, de répudier sa femme. On soumit aux rabbins le point de savoir à qui les frais incombent: ''la femme doit les payer'', répondirent-ils; mais n’a-t-on pas enseigné (plus haut) que le mari les paye? -C’est vrai, dit R. Ila au nom de Samuel, lorsque la femme renonce à reprendre son douaire.
Pnei Moshe non traduit
כהדא. אהא דמייתי לעיל והבעל נותן שכר קאי:
דושו. שם האיש אחיו של דודו היה מגרש את אשתו יאמרו חכמים היא תתן שכר הסופר:
במוחלת לו כתובתה. הא דתנינן הבעל נותן שכר במוחלת לו הכתובה וכולה הנאה דידיה הוא ולפיכך הוא נותן שכר:
Guittine
Daf 21b
משנה: 21b אֵין אַלְמָנָה נִפְרַעַת מִנִּיכְסֵי יְתוֹמִין אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. נִמְנְעוּ מִלְּהַשְׁבִּיעָהּ הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁתְּהֵא נוֹדֶרֶת לַיְּתוֹמִים כָּל מַה שֶׁיִּרְצוּ וְגוֹבָה אֶת כְּתוּבָּתָהּ וְהָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט מִפְּנֵי תִיקּוּן הָעוֹלָם. הִּלֵּל תִּיקֵּן פְּרוֹזְבּוֹל מִפְּנֵי תִיקּוּן הָעוֹלָם.
Traduction
Une veuve ne peut se faire payer son douaire sur les biens des orphelins qu’en jurant n’avoir rien reçu de son mari (108)Aucun plaideur ne pouvait se faire payer des orphelins la dette du défunt, qu'en prêtant serment Cf, (Ketubot 9, 7); mais on s’était abstenu de déférer à la veuve ce serment (109)Selon le Talmud B, fol 35a, on ne déférait pas de serment à une veuve, pour ne pas l'entraîner à prêter un faux serment. Aussi R. Gamliel l’ancien a établi que désormais la veuve puisse se faire payer le douaire qui lui est dû en faisant un vœu (110)Autre mode de jurer, sous peine que le pain lui soit défendu, ou autre interdit analogue sur tel objet que les orphelins voudront. Les témoins doivent apposer leur signature sur l’acte de divorce, règle établie pour l’utilité publique. Enfin, Hillel a établi l’usage du prosbolh pour l’utilité publique (111)Cf J, (Sheviit 10, 4).
Pnei Moshe non traduit
מתני' אין אלמנה נפרעת. כתובתה מנכסי יתומים אלא בשבועה שלא נתקבלה כלום כדין כל הבא ליפרע מנכסי יתומים דהוא בשבועה:
נמנעו מלהשביעה. שמפני שהיא טורחת לפני היתומים מורה התירא לעצמה לישבע שלא לקחה כלום ואע''פ שלקחה דבר מועט סבורה שבשכר שטרחה נוטלתו ואינו מפרעון כתובתה ולפיכך נמנעו מלהשביע' והיתה מפסדת כתובת':
התקין ר''ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו. כגון קונם מיני מזונות אלו עלי אם נהניתי מכתובתי ולא חשודה לעבור על נדרה ואפי' תעבור אין ענשן של נדרים חמור כ''כ כענשן של שבועות שנפרעין ממנו ומן כל העולם:
וגובה כתובתה. ואם נשאת לאחר קודם שהדירוה היתומים על כתובתה ואם ידירוה אחר שנשאת חיישינן שמא יפר לה בעלה כיצד יעשו משביעין אותה חוץ לב''ד שבועה דרבנן שאין ענשה מרובה ונוטלת כתובתה אחר שנשאת וכשבאת לגבות כתובתה קודם שתנשא לאחר הרשות ביד היתומים רצו משביעין אותה חוץ לב''ד או מדירים אותה בב''ד:
והעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם. אתרווייהו קאי גבי אלמנה שתהא נודרת ליורשים כל מה שירצו מפני תיקון העולם שיהיו הנשים נשאות לבעליהן ולא תדאגנה להפסיד כתובתן וגבי העדי' חותמין על הגט מפני תיקון העולם דהואיל ועדי מסירה כרתי שהעדים שנמסר בפניהם הגט לאשה הם עיקר הגירושין לא היה צריך שיחתמו העדים בגט אלא מפני תיקון העולם דחיישינן שמא ימות אחד מן העדים שנמסר הגט בפניהם ונמצא הגט שבידה בלא עדים כחספא בעלמא:
הלל התקין פרוזבול. כשראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל עמד והתקין פרוזבול וזה גופו של פרוזבול מוסר אני לכם פ' ופ' דיינים שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה ואז אינו משמט:
הלכה: אֵין אַלְמָנָה נִפְרַעַת מִנִּיכְסֵי יְתוֹמִין כול'. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ נִשְׁבָעוֹת לַשֶּׁקֶר וְקוֹבְרוֹת אֶת בְּנֵיהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר לַשָׁוְא הִכִּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם. וְעוֹד שֶׁאֵימַת נְדָרִים עֲלֵיהֶן יוֹתֵר מִן הַשְּׁבוּעוֹת. עָֽבְרָה וְנִשְׁבְּעָה. רַב הוּנָא אָמַר. אִם נִשְׁבְּעָה נִשְׁבְּעָה. רַב אָמַר לְכַלָּתֵיהּ. אִילּוּלֵיהּ דַאֲנָא וַותְּרָן אֲפִילוּ קֳלוֹסִיתֵּיהּ דְּעַל רֵישָׁךְ דִּידִי הוּא. שְׁמוּאֵל אָמַר. זָכַת בַּכֵּלִים שֶׁעָלֶיהָ. מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל. אֵין לוֹ לֹא בִכְסוּת אִשְׁתּוֹ וְלֹא בִכְסוּת בָּנָיו.
Traduction
En principe, elles prêtaient serment à faux et causaient ainsi la perte de leurs fils (112)Cf J, (Ketubot 7, 7), selon ces mots (Jr 2, 30): Pour le mensonge (113)Littéralement: en vain Le terme biblique est détourné de son sens pour les besoins de l'exégèse, j’ai frappé vos enfants (voilà pourquoi R. Simon b. Gamliel adopta la règle de faire prononcer un vœu par la veuve réclamante); en outre, la femme éprouve plus de crainte de violer un vœu qu’un serment (quoiqu’en réalité ce dernier soit plus grave). R. Houna dit: Si le serment est énoncé (même indûment), il est valable (et la veuve a droit au douaire).Rav dit à sa bru (qui se trouvait en ce cas): Si j’étais moins généreux, je pourrais te réclamer comme étant mon bien jusqu’à la chape que tu portes sur la tête (selon lui, tout ce que la veuve a sur elle entre pour compte du douaire). Samuel au contraire dit: la femme possède à elle les effets qu’elle porte (et ils n’entrent pas en compte du douaire). En effet, une Mishna confirme l’avis de Samuel, en disant (114)Erakhin 6, 5: Celui qui consacre au service du culte, soit ses biens, soit l’équivalent de son estimation, n’englobe dans cette consécration, ni les vêtement de sa femme, ni ceux de ses fils.
Pnei Moshe non traduit
גמ' וקוברות את בניהם דכתיב לשוא הכיתי את בניכם. על עסקי שוא והילכך התקינו שתהא נודרת:
ועוד שאימת נדרים עליהן יותר מן השבועות. מפני שאוסרת דבר מה עליה ואע''פ שבאמת שבועו' חמורין יותר:
אם נשבעה נשבעה. וגובה כתובתה:
אפילו קלוסיתה דעל רישך. כיפה שעל ראשך שלי היא דקסבר רב אלמנה שמין כל מה שעליה לפרעון כתובתה:
זכת בכלים שעליה. ואין שמין לה בכתובתה:
מתני'. דערכין מסייע ליה לשמואל דקתני התם אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסו' אשתו אלמא בגדיה שלה הן. והתם מסיק דאפ''ה הלכתא כרב דלא אקני לה אלא כל זמן שהיא תחתיו:
רַב הוּנָא אָמַר. מִפְּנֵי מַה הִתְקִינוּ זְמַן בַּגֵּט. מִפְּנֵי מַעֲשֶׂה שֶׁאִירַע. מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁהָיָה נָשׂוּי אֶת בַּת אֲחוֹתוֹ וְזִינָת עַד שֶׁהִיא אֵשֶׁת אִישׁ. הָלַךְ וְהִקְדִּים זְמַנּוֹ בַגֵּט. אָמַר. מוּטָב שֶׁתִּידּוֹן כִּפְנוּיָה וְאַל תִּדּוֹן כְּאֵשֶׁת אִישׁ.
Traduction
– R. Houna demanda: Pourquoi a-t-on assigné un temps déterminé (115)ci-dessus, 2, 2 à la rédaction du divorce? -A cause du fait suivant qui est survenu: Il arriva un jour à quelqu’un qui avait épousé sa nièce (fille de sa sœur) d’apprendre qu’elle allait se prostituer étant en possession de mari; il s’empressa alors de la répudier (en devançant la date de cet acte), en disant: Mieux vaut qu’elle soit jugée pour le crime d’union illégale à l’état libre, que d’être condamnée pour adultère. (116)Suit un passage traduit, (Sheviit 10, 3).
Pnei Moshe non traduit
מפני מה התקינו זמן בגט. כדתנן בפ''ב הלכה ב' ושם מבואר וע''ש ואיידי דאיירי במילי דרב הונא נקט לה הכא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source